תגדירי לי מת

חודש אחרי פטירתו של אחי, שפכתי לדף את הדברים האלה. היום, עשר שנים למותו מפרסמת את הדברים שוב.

לא היו שום סימנים מקדימים שזו הולכת להיות שבת ארורה במיוחד.

שבת יפה ניבטה לי מהחלון. שמים כחולים, דשא ירוק, ציפורים מצייצות. הים מרחוק כחול ושלו. מה צריך יותר מזה?
שבת בבוקר, יום יפה. אני אפילו לא שותה המון קפה. סתם שלווה אולימפית מסביב. 11 בבוקר עמדתי במטבח וקיפלתי כביסה כשפעמון הדלת צלצל.
מופתעת שאלתי מי זה. אחותי אמרה את שמה.
מכיוון שהדלת היתה נעולה עם סוגר בטחון, פתחתי בעצמי את הדלת. בחיוך זדוני ובקול מתנגן שאלתי –מישו פה ברח מהבית? רבת עם בעלך?
היום בדיעבד אני זוכרת, שהיא אפילו לא חייכה , רק אמרה, "לא-לא, תפתחי"
אני , שעוד לא מבינה מה הולך לקרות, מחוייכת שואלת "מה קורה? עברת בסביבה?"
"לא" ענתה. "באתי לדבר איתך".
נימת הקול לא מצאה חן בעיני. החיוך נמחק מהפנים. נעמדתי במטבח, מביטה בה במבט שואל.
"קרה משהו?"
היא לא מביטה לי ישר בעיניים רק שואלת, "אולי תשבי?"
אני מרגישה את הפחד מתחיל למלא לי את הגוף והדם מתחיל לרוץ לי כמו מטורף בורידים "לא רוצה לשבת. מה קרה?"
היא מסתכלת עלי בעיניים אדומות, ושולחת אלי זוג ידיים לחיבוק.
אני מעיפה את הידיים , מרימה את הקול "את מוכנה לספר לי מה קרה??"
טיפות קרח קטנות זוחלות לי על חוט השדרה וזה לא נראה לי טוב
"אני באתי לספר לך משהו איום ונורא שקרה לנו במשפחה.." היא אומרת.
אני אוטומטית, משלבת ידיים בחוזקה על הגוף, מרחיקה אותה, עושה חישוב קר בראש. המבוגרת ביותר במשפחה היא אמא שלנו.
זו קבוצת הסיכון הכי גבוהה וזה הכי נורא שיכול לקרות. "אמא מתה?" אני שואלת
"לא." היא עונה. "היא לא מתה"
חשתי הקלה מסוימת. אם לאמא שלי לא קרה כלום, זה לא ממש נורא. יותר נורא מזה הרי לא יכול לקרות. המוח הפסיק לעבוד שם. זה, הכי נורא שיכול לקרות.
"אז אם ככה הכל בסדר.." אני עונה.
"לא. את לא מבינה.. קרה משהו ממש נורא.."
היא עונה והעיניים שלה מתחילות לדמוע.
כפור חודר לי לגוף, אני מתחילה לאבד את סבלנותי ואומרת בקול רם
"את מוכנה לספר לי כבר מה קרה לעזאזל???"
היא עומדת מולי, הדמעות פורצות לה מהעיניים והיא אומרת בשקט
"אחיך.."
אני מביטה בה במבט מבולבל לחלוטין.
על מה היא מדברת לעזאזל? מה קשור אחי הבכור לעניין?
"אחי??" אני שואלת בתימהון
"כן..אחיך.."
אני מרגישה את כל עצבי מרוטים לחלוטין
"מה עם אחי??מה??"
היא מסתכלת עלי ובשקט בשקט אומרת
"הוא מת.."
אני מביטה בה לא מבינה. המוח אטום.
ואז אני יורה אליה משפט "גאוני" שיכנס לעולמי-עד ללקסיקון המשפחתי.
"תגדירי לי מת."
היא מצמצמת עיניים מביטה בי בתימהון "מה??"
אני, עדיין לא מבינה את המילים שהיא אומרת לי. על מה לעזאזל היא מדברת?? היא יצאה מדעתה לחלוטין?? מה קשור אחי לעניין??
איך הוא יכול למות?? הוא הרי גדול, חזק, צוחק, חי.. משהו פה לא בסדר..
ובקול רם וחותך אומרת לה "תגדירי! לי! מת! מז´תומרת מת??"

היא מתמוטטת פורצת בבכי ומספרת על אחי.
אחי, גבר כבן 50, שמעולם לא היה חולה, שלא היתה לו שום מחלה ממארת, הלך לישון שמח וצוחק אחרי ארוחת לילה עם משפחתו,
פשוט – נרדם ולא קם בבוקר.

אני, שומעת את המילים, רואה את הבכי, לא מעכלת את המילים. מסתכלת עליה כשהיא דומעת, לא מבינה מה היא אומרת לי.
מה היא רוצה ממני? אני מחזיקה ביד חצאית חומה של הילדה. מקפלת אותה בדייקנות לארבעה חלקים, מניחה אותה בקערה הכביסה ואומרת "אוקי. אז מה את רוצה שאעשה עכשיו?"
היא לאט, מושכת את המילים –
"כדאי שתתלבשי, כי את ואני צריכות עכשיו ללכת ולספר את זה לאמא.."
אני פותחת זוג עיניים מבועתות. הידיעה נקלטה.
בום! גרזן ענק מפצח לי את הגוף לשניים. לשניה, אני עוצרת את הנשימה.
ללכת לספר לאמא. בהלה איומה משתלטת עלי. ללכת לספר לאמא.
ללכת. לספר. לאמא.
אלוהים!! זה נכון. זה אמיתי. זה באמת קרה.
ללכת לספר לאמא. אוי לא!! איך עושים דבר כזה??
איך מודיעים לאמא שהבן שלה, הבכור, היחידי, איננו?

לפני ארבע שנים אבא שלי נפטר. כאב שעד היום לא ממש התאוששנו ממנו. מאז מותו של אבא שלי, אחי החליק בקלות לתפקיד ראש המשפחה.
עכשיו צריך ללכת להודיע לה שאחי איננו??? איך אומרים לה דבר כזה?
אני מתחילה ללכת מצד לצד. מין הרגל טיפשי כזה שקורה לי כשאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
הולכת מצד לצד ומחליטה שאני צריכה לסמן מטרות קטנות לאורך הדרך.תסמני מטרה, תגיעי, תפרקי, תמשיכי הלאה. את לא מסוגלת לחשוב יותר רחוק. קדימה מותק תתחילי לעבוד, אל תחשבי.

משימה ראשונה, יש לי משפחה שישנה למעלה בחדרים, צריך לספר להם. אח"כ, לצלצל לאיש שלי שנסע לחו"ל לפני יומיים לנסיעת עסקים ולהודיע לו.
הבכי פורץ בלי הכנה ברגע שאני שומעת את הקול של האיש שלי בטלפון. כשהוא במרחק אלפי קילומטרים אני מנסה להוציא את המילים מפי, ולא מצליחה. ממררת בבכי, לא מצליחה לחבר שתי מילים.
הוא, מעבר לקו, מבוהל כולו צועק –מה קרה, מה קרה-
ואני, המילים לא מצליחות להתחבר לי והבכי רק מתגבר.
אני מצליחה להתגבר על עצמי, רק כשאני שומעת אותו מבועת כולו צועק תגידי לי מה קרה. שתי המילים מתחברות לי. אחי מת.
הוא כל כך מבוהל בצד השני, שאני מבינה שאני צריכה להתעשת.
אני עוצרת את הבכי. מרימה חומה. מישהו פה צריך להיות חזק. אי אפשר אחרת.
מאותו רגע, אני מתחילה לסמן מטרות לאורך הדרך, מגיע אליהן, מפרקת אותן.
הפסקתי לבכות.
גם כשבקעו זעקות השבר מגופה של אמי, כשהבאנו לה את הידיעה המרה.
זעקות נוראיות, איומות, שלא ידעתי שהן קיימות בגוף כל כך קטן של אמא שלי. אחותי מחבקת אותה, שתיהן ממררות בבכי ואני מסתכלת עליהן.
אני עם הטלפון ביד מעבירה את הידיעה המרה הלאה.
אני עסוקה ב"מטרות קטנות", זה לא הזמן להתפרק עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים לעשות. מורידה מסך של אטימות עלי. לא משהו שעושים במודע.

המשימה הבאה, הנסיכה שלי צריכה לנחות מחו"ל, צריך לקחת אותה מהשדה ולהודיע לה. בדרך לנמל התעופה, בדממה המעיקה של האוטו אני אומרת לילדים
"מצא לו מתי למות אחי. את מי אשאל עכשיו איך מגיעים?"
הומור שחור שנוחת ללא אזהרה. תמיד, כשאני על הכביש מאבדת כיוונים, הוא היה זה שמדריך אותי איך להגיע.
איך אני אגיע עכשיו? הפלא ופלא. הגעתי.  חיבקתי את הנסיכה והודעתי לה. היא בוכה, אני לא.
מגיעים לבית של אחי. לפני הכניסה מרימה חומה גבוהה במיוחד. מישהי פה צריכה להיות מאד חזקה בשביל הילדים.
אנשים בוכים עלי, אני מחבקת, מנחמת, מודיעה לחברה טובה אחת, מודיעה לשניה, מחלקת הוראות, אני עדיין לא בוכה.
אני דוחה ממני את הבכי. פוחדת כשהוא יגיע אני אתפרק. צריך לעשות עוד דברים, אין זמן לבכות כרגע. מחזיקה מעמד יפה עד הערב.
כשנעמדת מולי בערב, החברה הטובה שלי, אני נופלת עליה ומתפרקת.
בוכה בוכה בוכה, מתפרקת, מתפרקת, מתפרקת.
ומתוך הבכי, אני מרימה את הראש. אי אפשר להמשיך להתפרק ככה, מוחה את הדמעות וממשיכה הלאה. מחר ההלוויה ויש עוד מלא דברים שצריך לעשות.

הקריסה המוחלטת היתה יומיים אחרי. קוראים לזה שפעת. מזל שקוראים לזה כך.
חום גבוה, כאבים איומים ונוראיים בכל הגוף.  צמרמורות של קור עוברות בי למרות שהגוף בוער כולו מבפנים מחום. שלוש שמיכות עלי ואני רועדת .
קר-לי-קר-לי-קר-לי אבל הפנים בוערות. השכיבה לא מקילה על הכאבים. כדור להורדת חום, להקלה בכאבים-לא עוזר. הגוף מלא כאבים. בלילה, מרוב כאב אי אפשר להירדם. סיוטים והזיות מול העיניים כל הזמן.
הגרון מודלק, שיעול מזעזע את הגוף והכאב לא עובר. העיניים מסרבות להיפתח. שוכבת במיטה ומרגישה שהכאב סוחף אותי למטה, למטה, למטה. הקולות מבחוץ מגיעים מרחוק.
לא צריך להגיב, לא צריך לדבר, לא צריך לענות.  גם כשהחום יורד, ויש הקלה בכאבים הפיזיים, אני כולי חלשה, לא רוצה לראות אנשים.
איזה מזל שאפשר עדיין להגיד "אני לא מרגישה טוב, אני לא יכולה לצאת לאנשים".
הגוף חיכה לסוף השבעה, כדי להתאושש.

ה"שבעה", המינהג שלנו היהודים, בעיני הוא "פיקניק". המוני אנשים נכנסים, יוצאים, רעש, דיבורים. הכל רוחש פעילות. זה מתיש, זה מעייף.
אני לא נוהגת לבכות לפני אנשים וצריך להעמיד פנים. צריך לחזור לעיתים על "סיפור האירוע" כמה פעמים ביום. למי יש כח לזה?
צריך לדאוג להם לשתיה, לכיבוד. בכל מקום אנשים מדברים על מה שקרה. ערב אחד בעמידה לא היה מקום לכולם.
מטרת ה"שבעה" היא לנתק אותך מהכאב. לנסות לרכך את המכה. האנשים המנחמים רק רוצים את טובתך. הם הרי באים בשבילך.
אבל כשמסת האנשים המבקרים כל כך גדולה, וההמולה מסביב, אני מרגישה עייפות תהומית.

צירוף מקרים משונה
ביום שישי בלילה, עד ארבע וחצי לפנות בוקר לא נרדמתי. בשבע בבוקר כבר הייתי עירנית לחלוטין (מאד לא אופייני לי) אבל מי חושב על דברים רעים?
חשבתי שאני סתם חסרת סבלנות ו"היפרית" בצורה מוגזמת.  בדיעבד התברר ש"סביבות ארבע בבוקר" זו השעה בה קרה האסון. בשבע כשהתעוררתי,  התחילה ה"ידיעה" לרוץ.

ואחרון.
אני, שיושבת וכותבת את זה כי זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם הדבר הנורא הזה.
להתמודד עם ההלם המוחלט, עם האובדן הפתאומי, עם הריקנות הנוראה.
אני חושבת לעצמי , אני הרי כותבת סיפורים מדי פעם. נניח והייתי כותבת סיפור על מוות. הרי בחיים. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאגיב כמו שהגבתי.
המשפט –"תגדירי לי מת", עד היום לא יוצא לי מהראש.
מי אומר משפט כזה כשמודיעים לו דבר איום שכזה?
אני מניחה שאם הייתי כותבת סיפור, הייתי שמה את הגיבורה הראשית פורצת בבכי, מורטת שערות, אבל –"תגדירי לי מת??" ..

המציאות עולה על כל דימיון.

2

חודש לפטירתו של אחי.

תגדירי לי מת

1


תגובות

עוד מתכונים טעימים