מהיום אמרו סוויט דוּלי המנטורית

כמנטורית של פרוייקט "פשוט לבשל" בשיתוף חברת "שום דורות" ו"סלונה" אשמח לשתף אתכם באהבה שלי ושתבואו להיות בנבחרת שלי!

עשרים שנה עבדתי כשכירה. ישבתי בקצה הפירמידה, הזזתי הרים, ניהלתי לוחות זמנים,
ניהלתי פרוייקטים ובערב חזרתי הביתה והמשכתי לג'נגל בין ילדים-נכדים-כביסות-בישולים-חוגים וכל מה שאמא/סבתא ממוצעת עוברת.
בשנה וחצי אחרונות במקום העבודה סבלתי מדלקות גרון נוראיות
שהסתיימו בשלוש פעמים אשפוז בבית חולים כי אנטיביוטיקה רגילה לא הצליחה לרפא אותי והייתי זקוקה לעירוי בווריד.
לקח לי זמן להבין שהגרון מאותת לי שעלי להפסיק לדבר ולצאת לחיים חדשים.
במשך חצי שנה נתתי לגוף לנוח ובין לבין פתחתי בלוג אוכל בסלונה.
הקלישאה "בלוג משנה חיים" עבדה גם אצלי.
הבלוג שינה לי את החיים ומצאתי את עצמי בקריירה שניה,
דף פייסבוק עם מעל 13  16 אלף עוקבים, מפרסמת כתבות שבועיות,
יש לי ערוץ יוטיוב משלי שאשמח אם תצטרפו כמנויים אליו ותקבלו את הסרטונים לפני כולם.
תוכלו להתרשם כאן: ערוץ יוטיוב של סוויט דולי
לאינסטגרם שלי כבר נרשמתם? אם לא זה הזמן להרשם פה
השתתפתי כשופטת ב"משחקי השף", נבחרתי ע"י "לידרים" כאחת מתוך עשר בלוגים משפיעים ברשת,
אני מצלמת, מעבירה הרצאות ונהנית מכל שנייה מהעשייה החדשה. לכן אני נרגשת שבעתיים ומאושרת, לספר לכן על פרוייקט חדש שאני משתתפת בו ואתן יכולות להנות ממנו. נבחרתי להוביל אחת מתוך שלוש מנטוריות,
את פרוייקט “פשוט לבשל” של חברת “דורות” ו"סלונה"
וילמדו 45 נשים בנות מזל איך לבשל אוכל טעים, בריא, בקלות ובמהירות. בבקשה כנסו ללינק הזה – פשוט לבשל – תירשמו ותהנו ממתנה מושלמת בשבילכן לשנה החדשה!אני  לא מתיימרת להיות שפית מדופלמת
אצלי להכין אוכל זה כמה שיותר פשוט, כמה שיותר קל והכי טעים שאפשר.
אני אהיה מאושרת אם תהיו בנבחרת שלי כי אצלי בדרך כלל המתכונים קלים ונראים כמו מיליון דולר כי זה בעיני הכי שווה.
אני אספר לכן סיפורים, אתן לכן טיפים והכי חשוב – נלמד להכין אוכל טעים!

אהובות שלי, סוויט דוּלי המנטורית מחכה לכן!

חודשיים של חוויה מטורפת ונפלאה עם קבוצה משגעת בשם #15גווניםשלדולי
תוכלו להיווכח בעצמכם בתמונות

אחרי ההצלחה הסוחפת של "פשוט לבשל"
דוּלי תשמח להגיע אליכם ולהפוך כל ערב שלכם לחוויה קולינארית.
אתם תוכלו לבחור אם הערב יהיה אצלכם או במתחם חדשני ומרהיב.
במשך שלוש שעות תשכחו מטרדות החיים כי דוּלי תספר לכם סיפורים,
תדביק אתכם בחדוות החיים ותבשל אתכם מטעמים.
פנו אלינו וביחד נבנה את התוכנית המתאימה לאנשים ולתקציב שלכם.

אם אתם כבר כאן פרגנו לי בלייק  בבקשה ב SWEET DOOLY   תודה! באינסטגרם שלי כבר הייתם? המון תמונות שלא מגיעות לפייס תמצאו שם – לחצו כאן האינסטגרם של הסוויט לעקוב. תודה!

שנה טובה טובה טובה חברימים!

באהבה רבה הכנתי לכם סרטון עם טיפים וברכות לשנה החדשה

שנה טובה טובה טובה מקודמתה ולכבוד החג הכנתי לכם סרטון עם ברכות וטיפים לשנה החדשה.
פשוט ללחוץ על התמונה.אהובות ואהובים שלי – שנה מלאה בטוב! ואם אתם ממש רוצים לשמש את לבי אם אתם כבר כאן פרגנו לי בלייק  בבקשה ב SWEET DOOLY   תודה! באינסטגרם שלי כבר הייתם? המון תמונות שלא מגיעות לפייס תמצאו שם – לחצו כאן האינסטגרם של הסוויט לעקוב. תודה!

חג שמח!

 

אמא בשלט רחוק

זה לא קל להיות אמא של חיילים בודדים שאף פעם לא מממשת את התפקידים הטריוויאלים של אם צהל"ית. אמא לבודדים זו אמא מסוג אחר והתפקיד מגיע ללא הוראות הפעלה. לא שאני קוראת הוראות… אמא שלעולם לא מחכה בבית בסופ"ש עם עוגה שהוא אוהב וכרגע יצאה מהתנור. ואם בכלל אופה, העוגה נאכלת בגרון חנוק משהו, כי הוא לא יגיע השבת. כך גם עוגיות הבריאות שהחיילת לא יכולה להפסיק לאכול. מה זה שווה לאפות בכלל אם היא לא פה?! ואם הם נשארים שבת, הלב נחמץ כששומעת על ביקורי ההורים שמגיעים עם סירי אוכל, עוגות ונשנושים. עושים פריסות…הם מקסימים, הם דואגים גם לחיילים שלי, אף פעם לא משאירים אותם לבד. אבל עמוק בפנים אני יודעת שהחיילימוס שלי היו שמחים לראות את אבאמא שלהם מגיעים לביקור שבת. עם הסירים. בכלל איזו מן אמא לחיילים היא זו שאף פעם לא מגהצת מדים, או תופרת דרגות… שלא נתקעת עם כביסה מבוצבצת דחופה, כי הוא רק קפץ לאפטר זריז. את הבת שלי ראיתי פעם ראשונה במדים רק חודשים ארוכים אחרי שכבר היתה חיילת. אני לא מחשיבה תמונות. אני מדברת על אמיתי, על החיים. ואני לא אזכיר פה גיוסים, סיומי טירונות, סיומי קורסים ושאר ירקות, שלא נתחיל פה לבכות. ובכל מקרה בחלקם נכחנו. לפחות אחד מאיתנו. השני קיבל תמונות. ומה נשאר? חבילות. כל חודש בחודשו אני שולחת להם חבילה מהבית. שואלת אותם מה חסר, למה מתגעגעים ומנסה למלא את המשאלות בתוך הקופסאות – קופסאות הנעליים, בכל טוב ובעיקר בהרבה אהבה ותשומי של אמא. אני משתמשת בקופסאות נעליים שהם בגודל ממש נוח, לא יוצא כבד מידי וזה חשוב כי המשלוחים מה זה יקרים. וגם זה נותן לי לגיטימציה לקנות עוד נעליים, בשביל שיהיו לי מספיק קופסאות…. שום פריט שהחיילימוס צריכים לא מהווה מכשול. מקסימום אתגר ועוד תירוץ להסתובב בחנויות. קנדה, ארה"ב, הכל הולך. במילא אין לי ילדים בבית שמחכים לי, לא ככה?!… השבוע החיילת שלי תפסה איזו שפעת, שם בצבא. אני כבר ותיקה בעסק ולא נכנסת כל כך מהר לפניקה כמו בהתחלה. שאלתי אותה "ומה את עושה כדי לעזור לעצמך?" ובהמשך כהרגלי הזכרתי לה לקחת ויטמינים לחיזוק מערכת החיסון. אני עדיין קונה לה את האיכותיים פה בקנדה ותמיד מוודאת שיש לה סטוק. בתחילת כל חורף שולחת לה וללוחם מלאי טרי של טיילנול להורדת חום וכאבים. לא שאין בארץ, אבל כשחולים פתאום כל דבר נהייה סיפור ונראה כל כך קשה. ודווקא כשחולים פתאום הם לבד… אחרי הפעם הראשונה שהטרום-חיילת חלתה בירושלים, שלחתי לשניהם מדחום. נמאס לי! לא רוצה לסמוך על אף אחד. צריך שתהיה אפשרות מיידית לדווח לי אם יש חום וכמה. כי אמא יש רק אחת ואני חוזרת ואומרת לכל מי שצריך תזכורת: החיילים שלי אולי הם בודדים, אבל לא יתומים! יש להם אמא ואפילו אם היא מסוג אחר, מהסוג הרחוק – היא מתפקדת! אז החיילת עוד היתה באולפן, כולה בערך חודש בארץ. עוד בהלם ומבולבלת קצת עם העברית בכל מקום, כל הזמן. אנשים שמדברים כל כך מהר ולא עוצרים לוודא אם בכלל הבינה. כל סדר החיים שהשתנה בבת אחת. ההורים בקנדה, המשפחה המורחבת גרה בצפון או מרכז הארץ ומה שנותר הוא הגרעין שהפך ל "המשפחה" החדשה שלה, קבוצת התמיכה שלה. ויש גם את המדריכה מטעם "צבר" היא הכולבוייניק. היא הההה-כ-ל בשביל חברי הגרעין. היא עובדת מול האולפן, מתאמת פעולות חברתיות, דואגת לאוכל, דואגת לפתרון בעיות לוגיסיטיות, מתאמת מול הצבא, לוקחת את העולים החדשים לכל משרדי הממשלה לסידורים, מה לא?!  הכל. הכל זרקו עליה. וכולה סטודנטית חמודה מהאוניברסיטה העברית, שהיתה זקוקה לעבודה סטודנטיאלית. בישראל, אני למדה, עדיין ניתן לקבל משרה על סמך "יהיה בסדר"… לימוד התפקיד תוך כדי תנועה… לימוד וטעיה. חבל שבמקרה של גרעין ירושלים מי ששילם את הרבעגלט היתה האוכלוסיה שמלכתחילה היתה פגיעה, המתנדבים לצה"ל. אבל החיים מלמדים אותנו שמה שבא בקלות גם הולך בקלות. רצה המקרה והטרום-חיילת שלי תפסה איזו שפעת. היא עם חום גבוה, שוכבת במיטה בחדר שלה באולפן. דבר ראשון שאני רוצה לדעת "כמה חום?" מה מתברר? אין מדחום. כן… הקיצר, המדחום (שנקנה חדש ומקולקל) הגיע כעבור יומיים אחרי שצלצלתי למדריכה הסטודנטית החמודה וביררתי אם בהגדרת התפקיד שלה גם לדאוג לעולים חדשים חולים. מסתבר שכן…  "ואיפה המדחום? ומי מביא אוכל, שתיה, לחולה? ומי מוודא שהיא לא גוססת?" ניחוש נכון, הסטודנטית. אה סליחה… המדריכה. אבל… העולה חדשה צריכה ללכת לרופאה לבד. זה לא בהגדרת התפקיד. ובמקרה שלנו היה צריך. רופאה. בדקתי עם מר גוגול את שעות הפתיחה של קופת חולים כללית הקרובה לאולפן. מצאתי מספר טלפון של תחנת מוניות בשכונה. הנחתי את הטרום-חיילת שלי , לקחת כדור להורדת החום, לחכות שעה שירד החום ואז להזמין מונית ולצלצל אלי שוב. היא התקשרה. זה היה אחת לפנות בוקר אצלי. מחוברות בטלפון, נסענו ביחד במונית למרפאה. היא שילמה, נכנסה למרפאה, לקחה תור וישבה לחכות. אמרתי לה לצלצל שוב כשמסיימת שם, או אם מתעוררת איזה בעיה. כעבור כשעה היא מתקשרת. "אמא, אולי תדברי את עם הרופאה?… אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת לי… היא מדברת כל כך מהר ויש לה מבטא אחר.." אפילו לא ידעה לזהות את המבטא. בוודאי שאני מוכנה, גם הרופאה מוכנה לדבר איתי. על הקו עולה רופאה ממוצא רוסי, עם מבטא כבד, חסרת סבלנות, שנדמה שרק רוצה להיפטר מאיתנו. מהר מהר הסבירה לי על השפעת, הטיפול התרופתי והמליצה לי להכין לבת שלי מרק עוף חם וטוב… מה שמראה כמה היא היתה קשובה. לא היית מצפה שעולה חדשה תגלה קצת יותר רגישות ?! אולי זה רק אני ככה… נסענו שוב ביחד במונית, מחוברות בטלפון, בחזרה לאולפן ולמיטה. היא בישראל ואני בקנדה, שם בכלל לא יצאתי מהמיטה – אבל נשארו לי עוד שעתיים לישון עד שצריכה לקום לעבודה. למחרת קניתי שני מדחומים. אחד לה ואחד לו ושלחתי בלי לחכות לחבילה החודשית. הם עדיין משמשים אותנו. אגב הסטודנטית החמודה פוטרה כשסיפור גרעין ירושלים התפוצץ והיה צריך שמישהו ישלם את המחיר. היא היתה בדרג הנמוך ביותר של שרשרת המזון של "צבר" ועל כן כנראה נבחרה "ללכת הביתה".

לאחותי יש יומולדת היום

ותודה לאריק אינשטיין ושלום חנוך שהלוו לי את המילים והמנגינה.

יש לי אחות שאוהבת אותי
היא אחותי
היא מכירה אותי מההתחלה
שלי שלה
היא אחותי היחידה שנשארה
היא אחותי
ואת השיר אני שרה בשבילה אה-אה אוחתי אוחתי
את גידלת אותי
את פינקת אותי
את שמרת עלי
אוחתי אוחתי
את מפנקתותי
את שומרתותי
את! כמה ימים שדאגת לי כל כך
אוחתי שלי
כמה דמעות שבכית בשבילי
איתי ולבד
כמה דברים עברנו יחדיו
אוחתי שלי
את החלומות שלי צועקת רק לך לך-לך! אוחתי אוחתי
את גידלת אותי
את פינקת אותי
את שמרת עלי
אוחתי אוחתי
את מפנקתותי
את שומרתותי
את! איזה מאכלים את מכינה כל הזמן
חבל על הזמן!
המורה הכי אהובה בעולם
בהריאלי ובכלל!
כולם אליך את עיניהם נושאים
אוחתי שלי
ואני זכיתי שתהיי רק שלי-לי-לי!! אוחתי אוחתי
את גידלת אותי
את פינקת אותי
את שמרת עלי
אוחתי אוחתי
את מפנקתותי
את שומרתותי
את! יש פעמים שאני רוצה להגיד לך
אוחתי שלי
שאת הדבק  של המשפחה
שמדביק שנצמד.
אוהבים אותך כולנו עד השמיים ובחזרה
אוחתי שלי
ולכן את השיר אני אצעק בשביל כולםם-לם-לםםם אוחתי אוחתי
את גידלת אותי
את פינקת אותי
את שמרת עלי
אוחתי אוחתי
את מפנקתותי
את שומרתותי
את! בשנה שעברה שמתי לאחותי פוסט אהבה עם ריבות/קונפיטורות שהיא משתגעת עליהן.
השנה, הכנתי אותן מחדש והן מחכות לה.
לחצו כאן ל ריבת תות שדה מלאה באושר ושמחה 
לחצו כאן ל – ריבת דובדבנים מלאה בבריאות 
לחצו כאן ל קונפיטורת גזר עם שלוות נפש
לחצו כאן ל ריבת דלעת בהמון אהבה 

אחותי אהובתי

מזל טוב!!

ואם הגעתם כבר עד כאן ובטוח אהבתם משהו, בבקשה פרגנו לי בלייק  בסוויט דוּלי SWEET DOOLY  תודה רבה!! באינסטגרם שלי כבר הייתם? המון תמונות שלא מגיעות לפייס תמצאו שם – לחצו כאן האינסטגרם של הסוויט לעקוב. תודה!  

תגדירי לי מת

חודש אחרי פטירתו של אחי, שפכתי לדף את הדברים האלה. היום, עשר שנים למותו מפרסמת את הדברים שוב.

לא היו שום סימנים מקדימים שזו הולכת להיות שבת ארורה במיוחד. שבת יפה ניבטה לי מהחלון. שמים כחולים, דשא ירוק, ציפורים מצייצות. הים מרחוק כחול ושלו. מה צריך יותר מזה?
שבת בבוקר, יום יפה. אני אפילו לא שותה המון קפה. סתם שלווה אולימפית מסביב. 11 בבוקר עמדתי במטבח וקיפלתי כביסה כשפעמון הדלת צלצל.
מופתעת שאלתי מי זה. אחותי אמרה את שמה.
מכיוון שהדלת היתה נעולה עם סוגר בטחון, פתחתי בעצמי את הדלת. בחיוך זדוני ובקול מתנגן שאלתי –מישו פה ברח מהבית? רבת עם בעלך?
היום בדיעבד אני זוכרת, שהיא אפילו לא חייכה , רק אמרה, "לא-לא, תפתחי"
אני , שעוד לא מבינה מה הולך לקרות, מחוייכת שואלת "מה קורה? עברת בסביבה?"
"לא" ענתה. "באתי לדבר איתך".
נימת הקול לא מצאה חן בעיני. החיוך נמחק מהפנים. נעמדתי במטבח, מביטה בה במבט שואל.
"קרה משהו?"
היא לא מביטה לי ישר בעיניים רק שואלת, "אולי תשבי?"
אני מרגישה את הפחד מתחיל למלא לי את הגוף והדם מתחיל לרוץ לי כמו מטורף בורידים "לא רוצה לשבת. מה קרה?"
היא מסתכלת עלי בעיניים אדומות, ושולחת אלי זוג ידיים לחיבוק.
אני מעיפה את הידיים , מרימה את הקול "את מוכנה לספר לי מה קרה??"
טיפות קרח קטנות זוחלות לי על חוט השדרה וזה לא נראה לי טוב
"אני באתי לספר לך משהו איום ונורא שקרה לנו במשפחה.." היא אומרת.
אני אוטומטית, משלבת ידיים בחוזקה על הגוף, מרחיקה אותה, עושה חישוב קר בראש. המבוגרת ביותר במשפחה היא אמא שלנו.
זו קבוצת הסיכון הכי גבוהה וזה הכי נורא שיכול לקרות. "אמא מתה?" אני שואלת
"לא." היא עונה. "היא לא מתה"
חשתי הקלה מסוימת. אם לאמא שלי לא קרה כלום, זה לא ממש נורא. יותר נורא מזה הרי לא יכול לקרות. המוח הפסיק לעבוד שם. זה, הכי נורא שיכול לקרות.
"אז אם ככה הכל בסדר.." אני עונה.
"לא. את לא מבינה.. קרה משהו ממש נורא.."
היא עונה והעיניים שלה מתחילות לדמוע.
כפור חודר לי לגוף, אני מתחילה לאבד את סבלנותי ואומרת בקול רם
"את מוכנה לספר לי כבר מה קרה לעזאזל???"
היא עומדת מולי, הדמעות פורצות לה מהעיניים והיא אומרת בשקט
"אחיך.."
אני מביטה בה במבט מבולבל לחלוטין.
על מה היא מדברת לעזאזל? מה קשור אחי הבכור לעניין?
"אחי??" אני שואלת בתימהון
"כן..אחיך.."
אני מרגישה את כל עצבי מרוטים לחלוטין
"מה עם אחי??מה??"
היא מסתכלת עלי ובשקט בשקט אומרת
"הוא מת.."
אני מביטה בה לא מבינה. המוח אטום.
ואז אני יורה אליה משפט "גאוני" שיכנס לעולמי-עד ללקסיקון המשפחתי.
"תגדירי לי מת."
היא מצמצמת עיניים מביטה בי בתימהון "מה??"
אני, עדיין לא מבינה את המילים שהיא אומרת לי. על מה לעזאזל היא מדברת?? היא יצאה מדעתה לחלוטין?? מה קשור אחי לעניין??
איך הוא יכול למות?? הוא הרי גדול, חזק, צוחק, חי.. משהו פה לא בסדר..
ובקול רם וחותך אומרת לה "תגדירי! לי! מת! מז´תומרת מת??" היא מתמוטטת פורצת בבכי ומספרת על אחי.
אחי, גבר כבן 50, שמעולם לא היה חולה, שלא היתה לו שום מחלה ממארת, הלך לישון שמח וצוחק אחרי ארוחת לילה עם משפחתו,
פשוט – נרדם ולא קם בבוקר. אני, שומעת את המילים, רואה את הבכי, לא מעכלת את המילים. מסתכלת עליה כשהיא דומעת, לא מבינה מה היא אומרת לי.
מה היא רוצה ממני? אני מחזיקה ביד חצאית חומה של הילדה. מקפלת אותה בדייקנות לארבעה חלקים, מניחה אותה בקערה הכביסה ואומרת "אוקי. אז מה את רוצה שאעשה עכשיו?"
היא לאט, מושכת את המילים –
"כדאי שתתלבשי, כי את ואני צריכות עכשיו ללכת ולספר את זה לאמא.."
אני פותחת זוג עיניים מבועתות. הידיעה נקלטה.
בום! גרזן ענק מפצח לי את הגוף לשניים. לשניה, אני עוצרת את הנשימה.
ללכת לספר לאמא. בהלה איומה משתלטת עלי. ללכת לספר לאמא.
ללכת. לספר. לאמא.
אלוהים!! זה נכון. זה אמיתי. זה באמת קרה.
ללכת לספר לאמא. אוי לא!! איך עושים דבר כזה??
איך מודיעים לאמא שהבן שלה, הבכור, היחידי, איננו? לפני ארבע שנים אבא שלי נפטר. כאב שעד היום לא ממש התאוששנו ממנו. מאז מותו של אבא שלי, אחי החליק בקלות לתפקיד ראש המשפחה.
עכשיו צריך ללכת להודיע לה שאחי איננו??? איך אומרים לה דבר כזה?
אני מתחילה ללכת מצד לצד. מין הרגל טיפשי כזה שקורה לי כשאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
הולכת מצד לצד ומחליטה שאני צריכה לסמן מטרות קטנות לאורך הדרך.תסמני מטרה, תגיעי, תפרקי, תמשיכי הלאה. את לא מסוגלת לחשוב יותר רחוק. קדימה מותק תתחילי לעבוד, אל תחשבי. משימה ראשונה, יש לי משפחה שישנה למעלה בחדרים, צריך לספר להם. אח"כ, לצלצל לאיש שלי שנסע לחו"ל לפני יומיים לנסיעת עסקים ולהודיע לו.
הבכי פורץ בלי הכנה ברגע שאני שומעת את הקול של האיש שלי בטלפון. כשהוא במרחק אלפי קילומטרים אני מנסה להוציא את המילים מפי, ולא מצליחה. ממררת בבכי, לא מצליחה לחבר שתי מילים.
הוא, מעבר לקו, מבוהל כולו צועק –מה קרה, מה קרה-
ואני, המילים לא מצליחות להתחבר לי והבכי רק מתגבר.
אני מצליחה להתגבר על עצמי, רק כשאני שומעת אותו מבועת כולו צועק תגידי לי מה קרה. שתי המילים מתחברות לי. אחי מת.
הוא כל כך מבוהל בצד השני, שאני מבינה שאני צריכה להתעשת.
אני עוצרת את הבכי. מרימה חומה. מישהו פה צריך להיות חזק. אי אפשר אחרת.
מאותו רגע, אני מתחילה לסמן מטרות לאורך הדרך, מגיע אליהן, מפרקת אותן.
הפסקתי לבכות.
גם כשבקעו זעקות השבר מגופה של אמי, כשהבאנו לה את הידיעה המרה.
זעקות נוראיות, איומות, שלא ידעתי שהן קיימות בגוף כל כך קטן של אמא שלי. אחותי מחבקת אותה, שתיהן ממררות בבכי ואני מסתכלת עליהן.
אני עם הטלפון ביד מעבירה את הידיעה המרה הלאה.
אני עסוקה ב"מטרות קטנות", זה לא הזמן להתפרק עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים לעשות. מורידה מסך של אטימות עלי. לא משהו שעושים במודע. המשימה הבאה, הנסיכה שלי צריכה לנחות מחו"ל, צריך לקחת אותה מהשדה ולהודיע לה. בדרך לנמל התעופה, בדממה המעיקה של האוטו אני אומרת לילדים
"מצא לו מתי למות אחי. את מי אשאל עכשיו איך מגיעים?"
הומור שחור שנוחת ללא אזהרה. תמיד, כשאני על הכביש מאבדת כיוונים, הוא היה זה שמדריך אותי איך להגיע.
איך אני אגיע עכשיו? הפלא ופלא. הגעתי.  חיבקתי את הנסיכה והודעתי לה. היא בוכה, אני לא.
מגיעים לבית של אחי. לפני הכניסה מרימה חומה גבוהה במיוחד. מישהי פה צריכה להיות מאד חזקה בשביל הילדים.
אנשים בוכים עלי, אני מחבקת, מנחמת, מודיעה לחברה טובה אחת, מודיעה לשניה, מחלקת הוראות, אני עדיין לא בוכה.
אני דוחה ממני את הבכי. פוחדת כשהוא יגיע אני אתפרק. צריך לעשות עוד דברים, אין זמן לבכות כרגע. מחזיקה מעמד יפה עד הערב.
כשנעמדת מולי בערב, החברה הטובה שלי, אני נופלת עליה ומתפרקת.
בוכה בוכה בוכה, מתפרקת, מתפרקת, מתפרקת.
ומתוך הבכי, אני מרימה את הראש. אי אפשר להמשיך להתפרק ככה, מוחה את הדמעות וממשיכה הלאה. מחר ההלוויה ויש עוד מלא דברים שצריך לעשות. הקריסה המוחלטת היתה יומיים אחרי. קוראים לזה שפעת. מזל שקוראים לזה כך.
חום גבוה, כאבים איומים ונוראיים בכל הגוף.  צמרמורות של קור עוברות בי למרות שהגוף בוער כולו מבפנים מחום. שלוש שמיכות עלי ואני רועדת .
קר-לי-קר-לי-קר-לי אבל הפנים בוערות. השכיבה לא מקילה על הכאבים. כדור להורדת חום, להקלה בכאבים-לא עוזר. הגוף מלא כאבים. בלילה, מרוב כאב אי אפשר להירדם. סיוטים והזיות מול העיניים כל הזמן.
הגרון מודלק, שיעול מזעזע את הגוף והכאב לא עובר. העיניים מסרבות להיפתח. שוכבת במיטה ומרגישה שהכאב סוחף אותי למטה, למטה, למטה. הקולות מבחוץ מגיעים מרחוק.
לא צריך להגיב, לא צריך לדבר, לא צריך לענות.  גם כשהחום יורד, ויש הקלה בכאבים הפיזיים, אני כולי חלשה, לא רוצה לראות אנשים.
איזה מזל שאפשר עדיין להגיד "אני לא מרגישה טוב, אני לא יכולה לצאת לאנשים".
הגוף חיכה לסוף השבעה, כדי להתאושש. ה"שבעה", המינהג שלנו היהודים, בעיני הוא "פיקניק". המוני אנשים נכנסים, יוצאים, רעש, דיבורים. הכל רוחש פעילות. זה מתיש, זה מעייף.
אני לא נוהגת לבכות לפני אנשים וצריך להעמיד פנים. צריך לחזור לעיתים על "סיפור האירוע" כמה פעמים ביום. למי יש כח לזה?
צריך לדאוג להם לשתיה, לכיבוד. בכל מקום אנשים מדברים על מה שקרה. ערב אחד בעמידה לא היה מקום לכולם.
מטרת ה"שבעה" היא לנתק אותך מהכאב. לנסות לרכך את המכה. האנשים המנחמים רק רוצים את טובתך. הם הרי באים בשבילך.
אבל כשמסת האנשים המבקרים כל כך גדולה, וההמולה מסביב, אני מרגישה עייפות תהומית. צירוף מקרים משונה
ביום שישי בלילה, עד ארבע וחצי לפנות בוקר לא נרדמתי. בשבע בבוקר כבר הייתי עירנית לחלוטין (מאד לא אופייני לי) אבל מי חושב על דברים רעים?
חשבתי שאני סתם חסרת סבלנות ו"היפרית" בצורה מוגזמת.  בדיעבד התברר ש"סביבות ארבע בבוקר" זו השעה בה קרה האסון. בשבע כשהתעוררתי,  התחילה ה"ידיעה" לרוץ. ואחרון.
אני, שיושבת וכותבת את זה כי זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם הדבר הנורא הזה.
להתמודד עם ההלם המוחלט, עם האובדן הפתאומי, עם הריקנות הנוראה.
אני חושבת לעצמי , אני הרי כותבת סיפורים מדי פעם. נניח והייתי כותבת סיפור על מוות. הרי בחיים. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאגיב כמו שהגבתי.
המשפט –"תגדירי לי מת", עד היום לא יוצא לי מהראש.
מי אומר משפט כזה כשמודיעים לו דבר איום שכזה?
אני מניחה שאם הייתי כותבת סיפור, הייתי שמה את הגיבורה הראשית פורצת בבכי, מורטת שערות, אבל –"תגדירי לי מת??" .. המציאות עולה על כל דימיון.חודש לפטירתו של אחי.

תגדירי לי מת

הכל חוץ מאוכל