לחם בריאות שהחיילת אוהבת

חייבת להודות שזו לא הפעם הראשונה שלי… כבר היו לי מספר הרפתקאות משובבות נפש כמו אז עם המחמצת שטיפחתי באהבה רבה, האכלתי, השקתי, הנשמתי, אך לאחר זמן מה סברתי שהיא תובענית מידיי ונטשתי אותה. בהמשך התאהבתי ביצור מכני עם סטטוס אעלק "קויזין-ארט". איזה לחם ואיזה נעליים! סוליות חסרות חן, זה מה שיצא. והיינו חייבים לאכול, כי לחם לא זורקים, בכל אופן אנחנו דור שני לשואה, לא לשכוח.
מה לא עשיתי כדי שיחזיר לי אהבה היצור. נאדה! הלחם לא בא לו טיבעי. כשראיתי כי כך, מכרתי! בלי יסוריי מצפון בכלל. אחר כך חיפשתי ולאורך זמן מסויים חשבתי כי הגעתי אל הנחלה עם מתכון מצויין שקיבלתי מחברה ירושלמית אסלית, שבמקורו מהספר של "אורנה ואלה" מוסד קולינרי עם ותק ומוניטין. מדובר במחמצת צ'יק צ'ק וגמרנו. מתכון אחלה, לחם נהדר יצא. שלא לדבר על על כך שזה הלחם שהחיילת שלי הכי אוהבת בעולם. לחם בריאות. נו שויין.
אמממה, עדיין ניקר לי בפינה קטנה שזו השקעת זמן לא קטנה… לערבב, ללוש, להתפיח ושוב…. עם כל הסיפוק שבתוצאה, כולה לחם ואני הרי טורחת במטבח על עוד אי אילו מאכלים שווים. אבל – – חייתי עם המצב לבנתיים כמו שאומרים.
חייבת לציין שבדרך כלל אני נאמנה ולא מחפשת להתפרפר. אבל באחת החנויות השבוע מהפינה הימנית בסיבוב שמאלה פתאום הוא קרץ לי. פושטק עם טריקים זולים. מתעלמת, לא נענית סובבתי את הגב. הרגשתי את מבטיו עוקבים אחרי ודוקרים לי את הגב. עשיתי סיבוב נוסף, חזרתי סקרנית (אישה, מה לעשות… חחח) וגיליתי שהוא בהנחה. אחרי מספר שטיקים שלו והתלבטויות שלי החלטתי לתת לו צ'אנס אפילו שלא אוהבת את הצבע שלו. לבן ממש לא הולם את המטבח שלי, שכולו "בלאק-און-בלאק" בשפת הדאווין. הבאתי אותו הביתה, את הפושט הזול הלבן ורק יומיים אחרי הפשטתי אותו מאריזותיו. בזריזות קראתי את ההוראות. פ-ש-ו-ט לגמרי, ממש לא מתוחכם.
למחרת בזלזלול מופגן ניסיתי מתכון לפי ההוראות של לחם מחיטה מלאה. הריח שפשט במטבח היה מהסרטים. הלחם יצא תפוח, עם קרסט קרנטשי ובפנים רך ויאמי. הקיבוצניק שלי הודיע שהוא חייב לטעום אותו עוד הערב… טעם ופסק "מצויין". אההה.
עבר עוד יום, באתי מהעבודה בראבק, כמו שהחיילת שלי אומרת ("אחרת חבל על הזמן אמא"… היא לומדת סלאנג חדש בצבא. מגניב אותי)ואיתגרתי את הפושט הזה במתכון המנצח של חברתי הירושלמית האסלית. מה אגיד ומה אומר לכם… הינה התוצאה. טוב שצילמתי כי כבר נשארו רק פירורים…. נכנעתי, אוקיי הוא מקסים ויודע את העבודה. באופן רישמי אני מכריזה על קבלת פושט לשורות סיירת מותגי העילית של מטבחי.
עכשיו רק צריך שהחיילת הבודדה שלי תגיע למיוחדת הביתה לקנדה. אני מוכנה!

אמא בשלט רחוק

זה לא קל להיות אמא של חיילים בודדים שאף פעם לא מממשת את התפקידים הטריוויאלים של אם צהל"ית. אמא לבודדים זו אמא מסוג אחר והתפקיד מגיע ללא הוראות הפעלה. לא שאני קוראת הוראות… אמא שלעולם לא מחכה בבית בסופ"ש עם עוגה שהוא אוהב וכרגע יצאה מהתנור. ואם בכלל אופה, העוגה נאכלת בגרון חנוק משהו, כי הוא לא יגיע השבת. כך גם עוגיות הבריאות שהחיילת לא יכולה להפסיק לאכול. מה זה שווה לאפות בכלל אם היא לא פה?! ואם הם נשארים שבת, הלב נחמץ כששומעת על ביקורי ההורים שמגיעים עם סירי אוכל, עוגות ונשנושים. עושים פריסות…הם מקסימים, הם דואגים גם לחיילים שלי, אף פעם לא משאירים אותם לבד. אבל עמוק בפנים אני יודעת שהחיילימוס שלי היו שמחים לראות את אבאמא שלהם מגיעים לביקור שבת. עם הסירים. בכלל איזו מן אמא לחיילים היא זו שאף פעם לא מגהצת מדים, או תופרת דרגות… שלא נתקעת עם כביסה מבוצבצת דחופה, כי הוא רק קפץ לאפטר זריז. את הבת שלי ראיתי פעם ראשונה במדים רק חודשים ארוכים אחרי שכבר היתה חיילת. אני לא מחשיבה תמונות. אני מדברת על אמיתי, על החיים. ואני לא אזכיר פה גיוסים, סיומי טירונות, סיומי קורסים ושאר ירקות, שלא נתחיל פה לבכות. ובכל מקרה בחלקם נכחנו. לפחות אחד מאיתנו. השני קיבל תמונות. ומה נשאר? חבילות. כל חודש בחודשו אני שולחת להם חבילה מהבית. שואלת אותם מה חסר, למה מתגעגעים ומנסה למלא את המשאלות בתוך הקופסאות – קופסאות הנעליים, בכל טוב ובעיקר בהרבה אהבה ותשומי של אמא. אני משתמשת בקופסאות נעליים שהם בגודל ממש נוח, לא יוצא כבד מידי וזה חשוב כי המשלוחים מה זה יקרים. וגם זה נותן לי לגיטימציה לקנות עוד נעליים, בשביל שיהיו לי מספיק קופסאות…. שום פריט שהחיילימוס צריכים לא מהווה מכשול. מקסימום אתגר ועוד תירוץ להסתובב בחנויות. קנדה, ארה"ב, הכל הולך. במילא אין לי ילדים בבית שמחכים לי, לא ככה?!… השבוע החיילת שלי תפסה איזו שפעת, שם בצבא. אני כבר ותיקה בעסק ולא נכנסת כל כך מהר לפניקה כמו בהתחלה. שאלתי אותה "ומה את עושה כדי לעזור לעצמך?" ובהמשך כהרגלי הזכרתי לה לקחת ויטמינים לחיזוק מערכת החיסון. אני עדיין קונה לה את האיכותיים פה בקנדה ותמיד מוודאת שיש לה סטוק. בתחילת כל חורף שולחת לה וללוחם מלאי טרי של טיילנול להורדת חום וכאבים. לא שאין בארץ, אבל כשחולים פתאום כל דבר נהייה סיפור ונראה כל כך קשה. ודווקא כשחולים פתאום הם לבד… אחרי הפעם הראשונה שהטרום-חיילת חלתה בירושלים, שלחתי לשניהם מדחום. נמאס לי! לא רוצה לסמוך על אף אחד. צריך שתהיה אפשרות מיידית לדווח לי אם יש חום וכמה. כי אמא יש רק אחת ואני חוזרת ואומרת לכל מי שצריך תזכורת: החיילים שלי אולי הם בודדים, אבל לא יתומים! יש להם אמא ואפילו אם היא מסוג אחר, מהסוג הרחוק – היא מתפקדת! אז החיילת עוד היתה באולפן, כולה בערך חודש בארץ. עוד בהלם ומבולבלת קצת עם העברית בכל מקום, כל הזמן. אנשים שמדברים כל כך מהר ולא עוצרים לוודא אם בכלל הבינה. כל סדר החיים שהשתנה בבת אחת. ההורים בקנדה, המשפחה המורחבת גרה בצפון או מרכז הארץ ומה שנותר הוא הגרעין שהפך ל "המשפחה" החדשה שלה, קבוצת התמיכה שלה. ויש גם את המדריכה מטעם "צבר" היא הכולבוייניק. היא הההה-כ-ל בשביל חברי הגרעין. היא עובדת מול האולפן, מתאמת פעולות חברתיות, דואגת לאוכל, דואגת לפתרון בעיות לוגיסיטיות, מתאמת מול הצבא, לוקחת את העולים החדשים לכל משרדי הממשלה לסידורים, מה לא?!  הכל. הכל זרקו עליה. וכולה סטודנטית חמודה מהאוניברסיטה העברית, שהיתה זקוקה לעבודה סטודנטיאלית. בישראל, אני למדה, עדיין ניתן לקבל משרה על סמך "יהיה בסדר"… לימוד התפקיד תוך כדי תנועה… לימוד וטעיה. חבל שבמקרה של גרעין ירושלים מי ששילם את הרבעגלט היתה האוכלוסיה שמלכתחילה היתה פגיעה, המתנדבים לצה"ל. אבל החיים מלמדים אותנו שמה שבא בקלות גם הולך בקלות. רצה המקרה והטרום-חיילת שלי תפסה איזו שפעת. היא עם חום גבוה, שוכבת במיטה בחדר שלה באולפן. דבר ראשון שאני רוצה לדעת "כמה חום?" מה מתברר? אין מדחום. כן… הקיצר, המדחום (שנקנה חדש ומקולקל) הגיע כעבור יומיים אחרי שצלצלתי למדריכה הסטודנטית החמודה וביררתי אם בהגדרת התפקיד שלה גם לדאוג לעולים חדשים חולים. מסתבר שכן…  "ואיפה המדחום? ומי מביא אוכל, שתיה, לחולה? ומי מוודא שהיא לא גוססת?" ניחוש נכון, הסטודנטית. אה סליחה… המדריכה. אבל… העולה חדשה צריכה ללכת לרופאה לבד. זה לא בהגדרת התפקיד. ובמקרה שלנו היה צריך. רופאה. בדקתי עם מר גוגול את שעות הפתיחה של קופת חולים כללית הקרובה לאולפן. מצאתי מספר טלפון של תחנת מוניות בשכונה. הנחתי את הטרום-חיילת שלי , לקחת כדור להורדת החום, לחכות שעה שירד החום ואז להזמין מונית ולצלצל אלי שוב. היא התקשרה. זה היה אחת לפנות בוקר אצלי. מחוברות בטלפון, נסענו ביחד במונית למרפאה. היא שילמה, נכנסה למרפאה, לקחה תור וישבה לחכות. אמרתי לה לצלצל שוב כשמסיימת שם, או אם מתעוררת איזה בעיה. כעבור כשעה היא מתקשרת. "אמא, אולי תדברי את עם הרופאה?… אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת לי… היא מדברת כל כך מהר ויש לה מבטא אחר.." אפילו לא ידעה לזהות את המבטא. בוודאי שאני מוכנה, גם הרופאה מוכנה לדבר איתי. על הקו עולה רופאה ממוצא רוסי, עם מבטא כבד, חסרת סבלנות, שנדמה שרק רוצה להיפטר מאיתנו. מהר מהר הסבירה לי על השפעת, הטיפול התרופתי והמליצה לי להכין לבת שלי מרק עוף חם וטוב… מה שמראה כמה היא היתה קשובה. לא היית מצפה שעולה חדשה תגלה קצת יותר רגישות ?! אולי זה רק אני ככה… נסענו שוב ביחד במונית, מחוברות בטלפון, בחזרה לאולפן ולמיטה. היא בישראל ואני בקנדה, שם בכלל לא יצאתי מהמיטה – אבל נשארו לי עוד שעתיים לישון עד שצריכה לקום לעבודה. למחרת קניתי שני מדחומים. אחד לה ואחד לו ושלחתי בלי לחכות לחבילה החודשית. הם עדיין משמשים אותנו. אגב הסטודנטית החמודה פוטרה כשסיפור גרעין ירושלים התפוצץ והיה צריך שמישהו ישלם את המחיר. היא היתה בדרג הנמוך ביותר של שרשרת המזון של "צבר" ועל כן כנראה נבחרה "ללכת הביתה".

שלום, אני דברת

ישראלית-קנדית, שחיה בקנדה מזה חמש עשרה שנה אנד צ'יינג'. נשואה לאקס-קיבוצניק, אמא לחייל/לוחם בודד וחיילת בודדה.
אני כותבת על המייפל ועל העוקץ שבחייה של אמא לחיילים בודדים. רוב הזמן מרגישה כציפור על גדר תייל, רגל פה-רגש שם. בין לבין שותה שייקים ירוקים, מתאמנת ביוגה ולא כפייתית בענייני תזונת בריאות.

דברת ויטיס

ישראלית-קנדית. כותבת מונקובר על המייפל ועל העוקץ בחייה של אמא ללוחם וחיילת בודדים בארץ.
כציפור על גדר תייל, רגל פה – רגש שם